שנת תשפ"א | שבת פרשת ויקרא

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם" (ד' כב).

מסר מדהים  מפסוק בפרשת ויקרא.

בתוספתא דרשו: "הרי הוא אומר "אשר נשיא יחטא" אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן" (בבא קמא פרק ז הלכה ה) ורש"י הביא דבריה והוסיף עליהם.

נשיא בתנ"ך מתפרש כמלך, כלומר מי שאין על גביו סמכות אחרת חוץ מה' אלהיו. עצם האפשרות שניתן לדרוש מהמלך להכיר בחטאו, הוא חידוש עצום. קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, לא היה עולה על הדעת, שיהיה מי שתהיה לו רשות להוכיח את המלך, או לדרוש ממנו להודות בחטא.

עד לפני כמאתיים שנה, בכל מקום בעולם שבו איש רוח היה מעז להציב תוכחה שכזו בפני כל שליט, הוא היה נעלם מיידית מעל פני האדמה, במקרה הטוב. במקרה הגרוע, הוא היה מסיים את חייו בייסורים נוראים, למען יישמעו וייראו. (גם בימנו יש עדיין מקומות רבים ברחבי העולם, בהם כל ביקורת, ואפילו הקלה ביותר על השליט, גוררת אחריה תגובה חמורה מאוד, כבעבר) 

לעומת זאת, על פי התנ"ך ודברי חז"ל והראשונים, אחד מתפקידיו של הנביא היה להוכיח את המלך ולדרוש ממנו לחשב מסלול מחדש, במידה וסטה מהדרך.

נכון, לא תמיד דרך זו הייתה סוגה בשושנים. במקרים רבים, החוחים תפשו את מקומן של השושנים. בממלכת ישראל נרדפו נביאים שהוכיחו את המלך או את עושי דברו, כמו אליהו בימי אחאב ועמוס בימי ירבעם השני. לא רק בממלכת ישראל נרדפו נביאים, אלא אף ביהודה. נביאים שילמו מחיר כבד על תוכחותיהם גם כשמלכים צדיקים עמדו בראש הממלכה. למשל, נזכיר את גורלו של חנני הרואה וגורל תומכיו:

"וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ: ...וַיִּכְעַס אָסָא אֶל הָרֹאֶה וַיִּתְּנֵהוּ בֵּית הַמַּהְפֶּכֶת כִּי בְזַעַף עִמּוֹ עַל זֹאת וַיְרַצֵּץ אָסָא מִן הָעָם בָּעֵת הַהִיא"  (דהי"ב טז, ז-י. והשוו גם לירמיהו כ, ב; שם כט, כו).

אסא עינה את הנביא והרג את תומכיו.

כך היה גם גורלו הנורא של זכריה בן יהוידע.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהֹוָה: וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא יְהֹוָה וְיִדְרֹשׁ" (דהי"ב כד, כ-כב).

אפילו במציאות בה היה המלך אחיו בשר ודם של הנביא, הוא מצא עצמו מאוים כשהוכיח את המנהיג. וז"ל הכתוב:

"וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בַּאֲמַצְיָהוּ וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא וַיֹּאמֶר לוֹ לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא הִצִּילוּ אֶת עַמָּם מִיָּדֶךָ: וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הַלְיוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ נְתַנּוּךָ חֲדַל לְךָ לָמָּה יַכּוּךָ..." (דבהי"ב כ"ה טו – טז).

חז"ל מזהים את הנביא עם אמוץ אחיו של אמציה (עיינו בספרי צפנת ישעיהו מעוזיה ועד אחז עמוד 12).

על רקע הדברים, יש להבין את מעשיו של דוד המלך ותגובותיו לתוכחת נתן (שמו"ב י"ב). רק בממלכתו של מלך צדיק כמו דוד המלך, תוצאת התוכחה הייתה הודאת המלך בחטאו וחזרה בתשובה מלאה.

בניסן נגאלו בניסן עתידים להיגאל. יחד נתפלל לגאולה שלמה.