שנת תשפ"ג| שבת פרשת ויגש

חמדת השבת: כלי שמאבד את ייעודו ונהפך למוקצה

בשבועות האחרונים עסקנו בהלכות מוקצה. העמקנו בנושא של מוקצה מחמת גופו. 'מוקצה מחמת גופו' כולל חפצים שאינם כלים ואינם אוכל. למדנו על ההקבלה בין ייעוד חפץ מהטבע לשימוש לבין הגדרת ל"ט אבות מלאכה (למעט מלאכת הוצאה, המכינה חפצים לשימוש מבחינת מיקומם בלבד, לכן הגמרא אומרת שהוצאה זו 'מלאכה גרועה'). ניתחנו את האופנים ההלכתיים לייעד חפץ מהטבע לשימוש, וכך להוציאו מכלל החפצים המוקצים לנו בשבת.

עד כאן התייחסנו לאדם המשתמש, כעת נעבור להיבט השני - של הכלי. 

כאשר כלי נשבר, פעמים רבות אנו מפסיקים לחשוב עליו כ'כלי'. לדוגמא, אם אגרטל זכוכית נופל ומתרסק לאלפי רסיסים, אין אדם שיתייחס לרסיסים הללו כ'אגרטל'. מעתה מדובר בשברי זכוכית, שאינם משמשים לשום דבר. רסיסים אלו אינם כלים ואינם אוכל, ועל כן הם ישובו וייחשבו למוקצה (ודאי שאם הזכוכית השבורה עשויה להיות מסוכנת, או אפילו עלולה לפגוע במישהו, חובה לפנות אותה, גם בשבת, למרות שהיא מוקצה).

אך פעמים רבות ההכרעה אינה עד כדי כך חד משמעית.

המשנה במסכת שבת (פרק יז משנה ה) מביאה מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים מתי ניתן לראות בשבר הכלי 'כלי', במובן זה שהוא לא ייחשב למוקצה. לפי רבי יהודה, הכלי לא ייחשב מוקצה רק אם הוא יכול להמשיך לשמש בשימושו המקורי. בגמרא (שם דף קכד ע"ב) רבי יהודה מסביר שהקניית ייעוד חדש לכלי בשבת נחשבת ב"נולד", להולדת ייעוד חדש. בעומק רבי יהודה אומר שאין הבדל בין הקניית שימוש חדש לכלי בשבת לבין ייעוד עץ או אבן מהטבע לשימוש חדש. כפי שלמדנו בעבר, פעולה זו תיחשב מקבילה דרבננית לל"ט אבות המלאכה. שתיהן מכינות את הטבע לשימוש של האדם (ל"ט מלאכות נעשות פיזית, ואילו בהקשר של מוקצה זו הכנה תודעתית. אך בעומק הדברים מקבילים).

לפי חכמים אין דרישה שכזו. אם הכלי היה כלי לפני שבת, וכעת, אחרי שהוא נשבר, הוא עדיין יכול לשמש לשימוש כלשהו, הוא מעולם לא הפך למוקצה.

ברם, הגמרא אומרת שאם זרקו את שבר הכלי לאשפה לפני שבת, הרי שבכניסת השבת הוא הוקצה משימוש, ולכן הוא נאסר כמוקצה, למרות שניתן למצוא לו שימוש. 

מקרה מבחן מעניין הוא המקרה של מחטים.

האם מותר לטלטל מחט בשבת? מחט הוא כלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לטלטלו לצורך גופו, כלומר לצורך שימוש בו. המשנה (שבת פרק יז, ב) אומרת שמותר לטלטל מחט בכדי להוציא בעזרתו קוץ. את הקוץ מוציאים, כמובן, בעזרת העוקץ שלה, החוד.

הגמרא (שם קכ"ג ע"א) שואלת אם מותר לטלטל מחט שבורה, שהחלק של הקוף, החור, נשבר ממנה. זה מקרה מבחן מעניין: מצד אחד, המחט שבורה. ייצור ורכישת מחטים היא, ללא ספק, בשביל תפירה. לא ניתן לתפור ללא קוף. אם כך, החפץ איבד את ייעודו, וזו מחט שאנשים רגילים לזרוק לאשפה. מצד שני, היתר טלטול המחט מבוסס על שימוש במחט גם ללא קוף להוצאת קוצים. כל עוד החוד שימושי, היתר הטלטול בשבת לא אמור להתבטל. לכאורה יש כאן מתח בין היתרי כלי שמלאכתו לאיסור (המתירים לטלטל מחט בכדי להוציא קוץ) ובין הגדרת מוקצה (אם אנשים אינם מתייחסים למחט השבורה ככלי, הרי שאיבדה את שמה ומעתה היא מוקצה).

הגמרא מסיקה שמכיוון שאנשים רגילים להשליך את המחט לאשפה, היא כבר איננה כלי, והיא נהפכת למוקצה. מה שמעניין הוא שההיפך אינו נכון: פעמים שאדם מייצר מחט, ולפני שהוא מחורר את הקוף, הוא זקוק לחוד, ויחליט להשתמש במחט כמות שהיא. היחס של אנשים למחט שבורה שונה מהיחס של אנשים למחט שעדיין לא סיימו את הכנתה. הגמרא עומדת על ההבדל הזה, ואומרת שאכן אדם רשאי לקחת מחט שטרם חוררו אותה להוציא קוץ, אך אסור לקחת מחט שבורה, שכן המחט השבורה נחשבת ככלי שיצא מכלל שימוש, למרות שיתכן וחיצונית החפצים הללו זהים.

(כמובן שאם מדובר בסיכה וכדו', שמראש עיקרה החוד, הדיון תלוי בקיומו של החוד בלבד).

מחלוקת ראשונים מעניינת עולה באשר לשאלה מתי המחט נשברה:

לפי בעלי התוספות, מדובר במחט שנשברה לפני שבת. מחט שנשברה בשבת אינה יכולה לאבד את הייעוד שלה באמצע השבת. בדומה להגדרות של הכנסת כלי לכלל שימוש לפני שבת, כך כלי לא יצא מכלל שימוש בשבת, אלא אם כן לא ניתן לזהות בו 'כלי' כלל. כלומר:

כל עוד לכלי יש שימוש שאנשים עשויים להשתמש בו, גם אם זהו אינו השימוש המקורי של הכלי, הכלי לא ייחשב למוקצה, בין אם הוא נשבר לפני שבת או בשבת.

אם לכלי אין אף שימוש (אגרטל שהתנפץ לרסיסים) – הוא מוקצה, בין אם נשבר לפני שבת או בשבת עצמה.

אם לכלי יש שימוש זניח, אך רוב האנשים היו משליכים אותו לאשפה – אם הוא נשבר לפני שבת, הוא נחשב מוקצה. אם הוא נשבר בשבת, הוא לא יוגדר מוקצה.

הריטב"א חולק על כך. הוא אומר שמחלוקת רבי יהודה וחכמים מתייחסת לשימוש רגיל של הכלי, בלבד. רבי יהודה אומר שהכלי צריך לשמש בייעודו המקורי. גם חכמים, האומרים שדי בכך שיעשה איזו מלאכה, דורשים שהשימוש לא יהיה שימוש זניח ובלתי חשוב. המחט ללא הקוף איננה משמשת כמחט בשום צורה. השימוש הוא אך ורק בעצם זה שיש לה חוד. אז זהו שימוש בחוד, לא במחט, ולכן חכמים מודים שאם המחט נשברה, בין בשבת ובין לפני שבת, מכיוון שאנשים רגילים להשליך אותה לאשפה, היא נהפכת למוקצה. 

בשבוע הבא נחדד את הדברים עוד ונעסוק בהשלכות מעשיות של הדיון.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר