שנת תשפ"ג| שבת פרשת צו

שו"ת במראה הבזק: מכירת חמץ בפחות משוויו של החמץ

אסלינגן אם נקר, גרמניה      Esslingen am Neckar, Germany
סיון תש"פ

שאלה
אנחנו רגילים לערוך מכירת חמץ בסכום מסוים על פי הערכת השווי של החמץ. כל אחד מהמוכרים בשטר ההרשאה למכירת החמץ מפרט את סוגי החמץ שברשותו וכן נותן הערכה של שווי החמץ. לאחר מכן אנו מחשבים את הסכום הכולל של החמץ משטרי ההרשאות, וסכום זה אנו רושמים כסכום העסקה במכירת החמץ לגוי.

השנה עקב הלחץ ממגפת הקורונה טעיתי בחישוב, והתברר שסכום העסקה הכולל שרשמתי במכירה לגוי נמוך בהרבה מהסכום הכולל העולה משטרי ההרשאה. האם דבר זה פוגם במכירה? 

תשובה
גם אם החמץ נמכר בפחות משוויו המכירה תקֵפה, והחמץ מותר לאחר שנקנה בחזרה מהגוי לאחר הפסח¹. מן הראוי בעתיד לא לכתוב סכום קצוב למכירה אלא לכתוב שהמחיר הסופי של העסקה ייקבע על פי שלושה שמאים שישומו את שוויו של החמץ².

________________________________________________

¹ כתב בתרומת הדשן (סימן קכ):

"שאלה: מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח, וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה, ואותו נכרי, הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל, אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו; שרי כה"ג או לאו?

תשובה: יראה דשרי, רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט".

מוכח מזה שיכול למכור את החמץ בדבר מועט, היינו בפחות משוויו.

וכן העתיק בשלחן ערוך (או"ח תמח, ג):

"חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט; אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני".

וביאר בחק יעקב (שם ס"ק טז):

"בדבר מועט. ואין לחוש לביטול מקח, כי אנן סהדי שהישראל גמר ואקני לו כדי שלא לעבור אבל יראה ובל ימצא. וכהאי גוונא כתבו תוספות פרק ה' דעכו"ם [עבודה זרה] דף ע"א [ע"א] ד"ה רב אשי לענין בכור, ע"ש. ובבבא מציעא דף ל' ע"ב ד"ה (אפקיה) [אפקרה]".

כפי שציין החק יעקב, הדברים מפורשים בתוספות (עבודה זרה עא ע"א ד"ה רב אשי) לעניין מכירת בהמה לגוי על מנת לפוטרה מבכורה:

"ונראה להחמיר ולהקנות לעובד כוכבים דבר שעושה אותה טרפה, כגון הריאה והראש מן הבהמה או מן העובר כשהיא מעוברת, אמנם א"צ שיתן העובד כוכבים מעות שוה הראש והריאה אלא סגי שיקנם בפרוטה. ואף על פי ששוה יותר כפלים, אפ"ה אין לחוש משום ביטול מקח, שאנן סהדי שהישראל גמר ואקני לעובד כוכבים כדי להפטר מן הבהמה".

וכן כתב המשנה ברורה (סימן תמח ס"ק יט):

"בדבר מועט. ואין לחוש לביטול מקח, שהרי יודע בעצמו ששוה יותר ומתרצה להקנות לו כדי שלא ישאר ברשותו ויהא אסור בהנאה".

אמנם לכאורה יש להקשות, הרי בשלחן ערוך (חו"מ רכז, ד) מובאת מחלוקת ראשונים במקרה שהמחיר היה בהפרש של יותר משתות מהשווי, אם רק המתאנה יכול לחזור בו, או שגם המאנה יכול (כל עוד המתאנה לא גלה דעתו שמתרצה במקח). ואם כן, לדעות שרק המתאנה יכול לבטל המקח, ואם כן בוודאי היהודי לא יבטל המקח, כיוון שאז החמץ ייאסר בהנאה ויעבור על בל יראה ובל ימצא, וממילא הכול מיושב; אך לדעות שגם המאנה יכול לבטל המקח, אם כן מדוע לא נחוש לביטול מקח מצד הגוי?

ונראה שליישב זאת כיוון הפרי מגדים (משבצות זהב סימן תמח ס"ק ד):

"וזה במכירה מועטת דהוה ביטול מקח, רק בגילוי דעת סגי, כר"ן (ח"פ) [ריש פסחים] [ד"ה בודקין]".

וכוונתו לדברי הר"ן (פסחים א ע"א בדפי הרי"ף), שביאר מדוע ביטול מועיל לגבי חמץ אף על פי שלא יועיל כהפקר במקרה רגיל:

"חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומש"ה בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע".

ומצאנו כעין סברא זו בשו"ת משאת בנימין (סימן נט), וראה גם בחק יעקב (סימן תמח ס"ק יד) ובמשנה ברורה (סימן תמח ס"ק יז).

ובשו"ת חתם סופר (חלק א אורח חיים סימן קח) תירץ:

"אף על גב דלכתחלה היה נכון לדקדק בדמים שלא יהיה בו אונאה המבטלת המקח, דגוי המאנה חוזר המקח כמבואר, מכל מקום בדיעבד סגי בהכי דאנן סהדי דישראל מוחל לו האונאה וכאילו התנה הגוי ע"מ שאין לך עלי אונאה, דעל מנת כן כתב הישראל דגם כל דבר שיש בו חשש חמוץ מכר והוא לא ידע מה הוא, אף על גב דאפשר שאם ידוע לו מה הוא יעלה לסך מרובה, מכל מקום מכר לו באותן הדמים וה"ל כהתנה כן, ובר מן דין אין אונאה במכירת חמץ, דה"ל כמוכר מפני דוחקא דאין בו אונאה כמבואר בש"ע ח"מ סי' רכ"ז ס"ט, וגם לפי פשטיות לשון רמ"א סי' רכ"ז סי"ט, א"כ בכה"ג אין מוציאין מיד המאנה בלא"ה, אלא שהסמ"ע שם דחה דברי רמ"א יע"ש, וכל זה אי שווי החבית הוא יתר משתות, דבלא"ה לא בטל מקח והוא מבואר".

מכל זה מבואר שניתן למכור חמץ בפחות משוויו. וראה בביאור הלכה (תמח, ג ד"ה בדבר מועט) מה יהיה הדין אם ימכור ביותר משוויו.

אמנם עדיין יש לעיין במכירה זו שמכר את כל החמץ במחיר קצוב, אם יש חשש ממה שפסק הרמב"ם (הלכות מכירה כא, א–ג):

"המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע, אף על פי שאין מדתו ומשקלו ומניינו ידוע, הרי זה קנה, ואם אין מינו ידוע לא קנה.

כיצד, ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך, מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך, שק של תאנים אני מוכר לך בכך וכך, אף על פי שאין מדת הערימה ידועה ולא משקל התאנים ולא מניין הקנקנים ידוע, הרי זה ממכרו קיים, אף על פי שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם, ויש להם הונייה לפי השער שבשוק כמו שביארנו.

אבל האומר לחבירו כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, וכל מה שיש בתיבה זו אני מוכר לך בכך וכך, או בשק הזה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קניין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא, וכן כל כיוצא בזה".

כדברי הרמב"ם נפסק בשלחן ערוך (חו"מ רט, א-ב).

ואם כן יש לעיין, אם יש במקרה שמכר את כל סוגי החמץ במחיר מסוים חשש שלא סמך דעתו, כפי שכתב הרמב"ם במוכר דבר שאין מינו ידוע. ואכן במקור חיים (סימן תמח, ביאורים ס"ק ט ד"ה וכשמוכר החמץ) כתב שמטעם זה צריך לפרט את כל סוגי החמץ, שאם רק אומר "כל חמצי", זה נחשב אין מינו ידוע.

אמנם במקרה זה נראה שייתכן שנחשב שפירט סוגי החמץ, שכן בחוזה עם הגוי היה כתוב שמוכר החמץ כפי שמפורט בשטרי הרשאה, ובשטרי ההרשאה המוכרים פירטו את כל סוגי החמץ.

ומלבד זאת כמה פוסקים חלקו על המקור חיים. בשו"ת רבי עקיבא (תניינא סימן ז) כתב שבאומר "כל חמצי", המכירה מועילה. וכן בביאור הלכה (תמח, ג ד"ה בדבר מועט) כתב בשם השדי חמד שבדיעבד המכירה מועילה אף אם לא פירט כל מין.

ובשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קנ) חידש שגם אם "כל חמצי" הוא כאין מינו ידוע, זה רק אם מוכר חמץ של אדם אחד או כמה אנשים בודדים, שאז לא ברור איזה סוג חמץ יש להם, אך אם מוכר חמץ של אנשים רבים, ברור שיש להם מכל מיני החמץ, ולכן זה נחשב שידוע לנכרי שקונה את כל המינים ורק את המידה והמשקל אין יודע, ובזה המכירה מועילה.

² כתב שלחן ערוך (חו"מ ר, ז):

"אין הרשות קונה, ולא הכלי, ולא משיכה, ולא הגבהה, אא"כ פסק תחלה המדה בכך וכך; אבל כל זמן שלא פסק, אין לו שום צד שיקנה בו, דכל זמן שלא פסק לא סמכה דעת שניהם, שמא לא יסכימו על הסכום. ואם המקח דבר שדמיו קצובים, אף על פי שלא פסק, קנה. וכן אם א"ל: הריני מוכר לך כפי מה שישמוהו ג', קנה, אפילו אין דמיו קצובים".

והנה, עצה זו, למכור חמץ בדרך זו, מוזכרת אצל פוסקים רבים, וכן הזכיר זאת בביאור הלכה (תמח, ג ד"ה בדבר מועט).

ובאופן זה גם אין צריך לפרוט את כל מיני החמץ, שהרי לא כתבו הרמב"ם והשלחן ערוך (שהובאו לעיל) שלא סמכה דעתו לקנות דבר שאינו מסוים, אלא כשמוכר בכך וכך, היינו בסכום קצוב, אך כשמוכר לפי שומת שלושה שמאים אין חשש, שהרי יודע שבכל מקרה לא ישלם אלא שוויו. וכן כתב הפתחי תשובה (חושן משפט סימן רט ס"ק א):

"כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך. עיינו בתשובת באר יצחק חלק או"ח סי' ו' שכתב דנראה ברור, דדוקא בכה"ג שאומר שמוכר בסך כך וכך, בזה אמרינן דלא סמכא דעתיה דהקונה דדילמא אינו שוה כפי הסך שקצב, משא"כ כשאומר שמוכר לו כפי שישומוהו שלשה [עיינו לעיל סימן ר' סעיף ז'] וכמו שנהוג במכירת חמץ, בזה לא שייך לא סמכא דעתיה, דודאי לא ישומוהו לחייבו יותר משויו, ע"ש שהביא ראיות לזה".

וכן כתבו גם בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש אורח חיים סוף סימן מה) ובשו"ת נשמת חיים (לרב חיים ברלין, סוף סימן לו). ובאגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קנ) פקפק קצת בסברא זו, אך הרי מכל מקום גם לדעתו אין חשש במכירת חמץ של אנשים רבים, כמבואר לעיל בסוף הערה 1.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר