שנת תשפ"ד| שבת פרשת שמיני

פרשת השבוע: שני צדדים לכל מטבע

ראש השנה בפתח! א' בניסן, החודש הראשון, הוא ראש השנה מבחינות רבות. אבל, מי שמתחיל השבוע (מנהג ההולכים אחרי דברי בעל המפה), או שכבר התחיל בר"ח אדר (מנהג ההולכים בשיטת המחבר) להגיד סליחות, אינו אלא מן המתמיהין ואולי אף חמור מזה. זו דוגמא אחת מיני אלף, שמוכיחה כי כמעט לכל קביעה חד משמעית, יש גם אפשרות אחרת, לרוב בעלת משמעות הפוכה.

מסקנה, לכל מטבע יש שני צדדים! כל ניסיון לצבוע את העולם הרוחני (וגם את העולם הגשמי) בצבעי שחור לבן, מטעה ומתעה. המציאות מורכבת מאוד, במיוחד בימים כה קשים ומיוחדים בהם אנו נמצאים מאז שמחת תורה. כל כך הרבה שכול, כל כך הרבה סבל מפציעות, כל כך הרבה אנשים נשים וטף, שנחטפו ע"י מפלצות, תוך ביצוע פשעים נגד האנושות ועדיין לא חזרו הביתה, ציבור ענק שנעקר מביתו ונאלץ לחיות הרחק ממנו מבחינות רבות, כל כך הרבה שנאה של אנשים רבים ברחבי העולם (לחלקם אין כל מידע ומושג בהבנת המתרחש בוילה שלנו, שבג'ונגל המזרח תיכוני). לצערנו, השבוע התפרצה מחדש שנאת חינם, חייבים להרגיע את הרוחות, לחבק את משפחות החטופים, ולמרות שיש חילוקי דעות בהרבה תחומים, לחבק גם את בעלי המחלוקת, כמו שנהוג בין בני משפחה.

מצד שני, כל כך הרבה גבורה, כל כך הרבה התנדבות, כל כך הרבה קריאות לאחדות, כל כך הרבה ניסים, כל כך הרבה שאיפה לקשר עם הקב"ה.

אחת הסיבות למחלוקות היא הביטחון המוחלט של כל אחד בשיטתו, ואי נתינת שום מקום לדעתו של השני. אם נעמיק, נגלה שגם הסברים, מאוד משכנעים, לפעולה בדרך מסוימת, יכולים להתהפך ולשמש כנימוק הפוך במקרה אחר ובנסיבות אחרות.

נדגים זאת באמצעות דבריו של המלבי"ם על התחלת פרשת שמיני. משה קורא לאהרון לפני חנוכת המשכן, ואומר לו: "קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא ט, ב). זהו ביטוי יחידאי שרומז, בצורה ברורה, שיש לכפר על חטא העגל. הוא מצווה גם את בני ישראל: "קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת ועֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה" (שם ג). למרות שעל פי הפשט, העגל הוא קרבן עולה, מדרש ההלכה במקום מלמד אותנו שצריך לקרא גם אחרת: "קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת ועֵגֶל (לחטאת)" "יבא שְׂעִיר עִזִּים ויכפר על מעשה עזים, יבא עֵגֶל ויכפר על מעשה עגל" (ספרא שמיני - מכילתא דמילואים אות ג). 

מעשה העזים רומז בצורה חזקה לחטא מכירת יוסף בידי האחים, שהרי אחרי זריקתו לבור התורה מספרת: "וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית לז, לא). המלבי"ם מסביר את מדרש ההלכה - הספרא בשלש דרכים מפולפלות, ומקשר בין שני החטאים שלכאורה אין כל קשר ביניהם.

במסגרת קצרה זו נביא רק אחת מהן (הציבור מוזמן לעיין בדבריו שם).

כשאחים חיפשו דרך להצדיק את מכירתו של יוסף, הם טענו שברוח קדשם, הם ראו שעתיד ירבעם בן נבט משבט אפרים, צאצאו של יוסף, להכשיל את עם ישראל, באמצעות העגלים שיבנה בבית אל ובדן, זו תהיה התוצאה הנוראית של בחירתו של יעקב אבינו ביוסף, והלבשתו בכתונת הפסים. מתוך אחריות לעתידו הרוחנית של העם, יש להוציא את יוסף מכלל ישראל ולמכרו כעבד במצרים. שם לא יוכלו חלומותיו להתגשם בשום פנים ואופן. לכן אין ברירה, הם לא יכירו בצאצאי רחל כמי שראויים להנהגה, ועוד יותר הם לא יכירו בצאצאי יוסף כחלק בלתי נפרד של החברה הישראלית. לשיטתם, היה צורך דחוף לנקוט בצעדים חריפים ביותר, שיבטיחו את עתידו של עם ישראל מבחינה רוחנית. דא עקא, כמה מאות שנים מאוחר יותר, לאחר יציאת מצרים, כשלו בני ישראל בעשיית עגל מסכה. באותו רגע עלתה הדרישה בבית דין של מעלה לתבוע אותם גם על מכירת יוסף, וגם על חטא העגל. לכן, אי אפשר להתחיל לעבוד במשכן ואין אפשרות שתשרה עליו השכינה, אם אהרון הכהן, צאצאו של לוי, שהציע (יחד עם אחיו שמעון): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו ... וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ" (בראשית לז, יט – כ) לא יביא עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, ובני ישראל לא יביאו שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת ועֵגֶל (לחטאת).

מה שהיה נראה, בשלב הראשון, כנימוק לגיטימי לכאורה, הפך לחרב פיפיות בשלב שני.

נלמד מכאן שני עקרונות:  א. תמיד צריך לחשוב על ההשלכות לטווח רחוק. 
                                   ב. נקיטת צעדים חריפים, שלא בהסכמה, עלולה לגרום לתוצאות קשות יותר.

גם בתקופה מאתגרת זו, לא נשכח את הקשיים, נודה על הנסים והנפלאות,

נחפש דרכים מוסכמות לפתרונות לטווח ארוך ונרבה באהבה גם אהבת חינם.

נמשיך להתפלל לשלומם וניצחונם של חיילי צה"ל וכוחות הביטחון במיגור הרשע

ולחזרתם במהרה של כל החטופים.

(לשיעורי הרב יוסף כרמל ביוטיוב)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר