שנת תשפ"ד| שבת פרשת שמיני

שו"ת במראה הבזק: חתימתו של פרוץ בענייני עריות כעד על כתובה

ניו יורק, ארה"ב                                  New York, USA
כסלו תשס"ד 

שאלה
אדם שידוע שחי חיי אישות שלא במסגרת נישואין כשרים בעבר ובהווה, האם כשר לחתום כעד על הכתובה? 

תשובה
אדם שחשוד שבא על הערווה פסול  להיות עד בקידושין, ואין לכתחילה לעשותו עד אף על הכתובה. אבל אין לפסול כתובות שחתם עליהן בעבר.
_________________

¹ מצינו במסכת סנהדרין (כו ע"ב): "אמר רב נחמן, החשוד על העריות כשר לעדות. אמר רב ששת, עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר". ואם כן מצינו מחלוקת אמוראים אם חשוד על העריות כשר לעדות, או שמא כיוון שלוקה הריהו רשע ופסול לעדות.

נחלקו הראשונים בהבנת הסוגיה. התוספות (שם ד"ה החשוד) כתבו: "החשוד על העריות כשר לעדות – תימה, מאי שנא מאוכל נבלות לתיאבון ומפלוני רבעני לרצוני דפסולין לעדות? וי"ל דמיירי הכא בחשוד בעלמא בלא עדים, דאין כאן כי אם שמועה. ומכל מקום הא דאמרינן ארבעים בכתפיה ניחא, כדאמרינן מלקין על לא טובה השמועה, אי נמי הכא משום דיצרו תוקפו ולא דמי לנבלה וגם לרביעה דליכא יצרו תוקפו כל כך כמו בערוה".

בעלי התוספות מעלים שתי אפשרויות לפירוש הגמרא: א. האמוראים נחלקו בדינו של אדם שיצאה עליו שמועה לא טובה בענייני עריות, אך לא הייתה עדות – ולמרות זאת הוא לוקה משום "לא טובה השמועה". ב. מדובר באדם שידוע על-פי עדים שבא על הערווה (ולכן המלקות הן מצד הדין), ולכן הוא מוגדר כרשע. להסבר זה צריך ביאור בשיטתו של רב נחמן, שמכשירו לעדות, והרי הוא רשע על-פי עדים. מסבירים בעלי התוספות שהוא כשר לעדות כיוון ש"יצרו תוקפו", ואיננו חוששים שגם יעיד עדות שקר כיוון שנכשל בעברה זו, שבה יצרו תוקפו.

לכאורה קשה, במה הוא שונה מ"אוכל נבלות לתאבון", שפסול לעדות לכולי עלמא (סנהדרין כז ע"א) מהטעם שיצרו משעבדו לאכילת איסור, וממילא יש חשש שיצרו ישעבדו להעיד עדות שקר (כהסבר הרי"ף שם, ועיין ברש"י), ומדוע כאן לא נאמר שכשם שיצרו משעבדו לבוא על הערווה כך יעיד עדות שקר? וכן קשה מהגמרא (סנהדרין ט ע"ב) שאומרת שהמעיד "פלוני רבעני לרצוני" – הפלוני מוגדר כרשע ופסול לעדות (ולשיטת רב יוסף גם המעיד רשע ופסול לעדות), ואם כן רביעה אסורה פוסלת לעדות?! ומתרצים התוספות שבאכילת נבלות וכן ברביעה של זכר אין יצרו תוקפו כל-כך, ואם עבר בכל זאת הוא חשוד שיעבור גם על עדות שקר; אך בבא על הערווה היצר חזק, ולכן אף אם עבר עברה זו אין חוששים שיעיד עדות שקר.

הרי"ף על הסוגיה (ה ע"ב בדפי הרי"ף) פירש: "א"ר נחמן, החשוד על העריות כשר לעדות. אמר ליה רב ששת, ארבעין בכתפיה וכשר? התם יצרו תקפו. אמר רבא, ומודה רב נחמן לעדות אשה שפסול, בין לאפוקה בין לעיולה. חזינן לרבותא דקא פסקו הלכתא כרב ששת, וקא יהבי טעמא למילתא משום דהלכתא כרב ששת באיסורי". ונראה מדבריו שלדעתו רב נחמן עונה לרב ששת, שהסיבה שהוא מכשירו היא כיוון שיצרו תוקפו, ואם כן נראה שהוא מפרש כפירוש השני בתוספות, שמדובר בבא על הערווה ממש, ולמרות זאת כשר לעדות כיוון שיצרו תוקפו ואין חשש שיעיד עדות שקר. להלכה, הרי"ף פוסק כרב ששת, שהבא על הערווה פסול לעדות.

הרא"ש (שם פרק ג סי' יג), לאחר שהביא את דעת ר"ת שמדובר באדם שהעידו עליו שבא על הערווה (כפירוש השני בתוספות) וטען שאף רש"י והרי"ף סוברים כמותו (ודייק ברי"ף כדלעיל), כתב לפרוך פירוש זה: "ולישנא דחשוד לא משמע לפרושי הכי דהוה ליה למימר הבא על הערוה. ועוד דדוחק הוא לחלק בעריות ולומר דבמשכב זכור אין יצרו תוקפו כל כך ופסול. וגם לישנא דרשע הוא משמע שפסול לכל עדות. ונראה לפרש החשוד על העריות שהוא רגיל וגס בעריות, ומתייחד עמהם וסני שומעניה. וארבעים בכתפיה דמלקין על היחוד (קידושין פא ע"א) של כל עריות חוץ מאשת איש. ומלקין על לא טובה השמועה קלא דלא פסיק כשהמון עם מעבירים עליו קול". ברור שהרא"ש נוקט כפירוש הראשון בתוספות, שמדובר באדם שיצא עליו קול שבא על הערווה, ולא שיש עדות על כך.

פירוש נוסף בסוגיה הוא פירוש רש"י, שפירש שמדובר באדם שבא על הערווה ממש בעדים, אלא שלא הייתה שם התראה; ומפרש את שיטת רב נחמן שמכשירו לעדות מפני שסובר שבעינן "רשע דחמס", לכן דווקא רשע בענייני ממון, ולא בכל עברה.

ועיין בשיטת הרמב"ם (ספר המצוות לאו קסב, סנהדרין פרק יט הל' ד ואיסורי ביאה פרק כא הל' א-ב וב"מגיד משנה" שם).

להלכה הובאה לעיל דעת הרי"ף, שפסק כרב ששת, אך גם בכך חלק עליו הרא"ש (שם) וכתב: "חזינא מרבוותא דפסקי הלכתא כרב ששת, ויהבי טעמא למילתיה משום דהלכה כרב ששת באיסורי. ונראה דהלכה כרב נחמן, דלא נחלק רב ששת בהדיא, אלא כמתמיה על דבריו: 'ארבעין בכתפיה וכשר מכשרת ליה'. ואין תימא כל כך דלא מלקינן ליה אלא על לא טובה השמועה. וגם מדשקלו וטרו רבא ורבינא, ואיתימא רב פפא במילתיה דרב נחמן סברי כוותיה, ועוד פסול לעדות טפי דמי לדינא מלאיסורא".

גם לשיטת רב נחמן, שאמר שכשר לעדות, ממשיכה הגמרא (שם ס ע"ב): "אמר רבא, ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול. אמר רבינא, ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה, אבל לעיולה לית לן בה. פשיטא, מהו דתימא הא עדיפא ליה דכתיב (משלי ט) 'מים גנובים ימתקו', קא משמע לן דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה". אם כך משמע מהגמרא שגם רב נחמן מודה שהחשוד פסול בעדות אישה להוציאה מבעלה ולהתירה לעולם (ולא כהוא אמינא שפסול אף להעיד שמקודשת מדין "מים גנובים ימתקו"). כל זה לגרסת רש"י.

הרא"ש חולק וגורס אחרת: "אמר רבא, ומודה רב נחמן בעדות אשה שהוא פסול, בין לאפוקי בין לעיולי". לגרסת הרא"ש גם רב נחמן מודה שהחשוד על העריות פסול לעדות אישה, בין לעניין קידושין ובין לעניין גירושין.

הטור (חו"מ סי' לד סע' כה) כתב: "הבא על הערוה או על הזכר פסול לכל עדות, אבל החשוד על העריות שרגיל עם העריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו שפרוץ בהם כשר לעדות אחר ופסול לעדות אשה, בין להכניסה לבעלה בין להוציאה מבעלה". הטור פסק כאביו הרא"ש, שהעמיד את הסוגיה בחשוד בגלל קול שיצא עליו שכשר לעדות, אך גם הוא פסול לעדות אישה – בין לקידושין ובין לגירושין.

ה"בית יוסף" (שם), לאחר שמביא את שיטות הראשונים בפירושם לגמרא וכן בפסיקתם למעשה, מסכם וכותב: "ולענין דינא, לכולי עלמא אם העידו עליו שני עדים שבא על הערוה, אף על פי שלא התרו בו, פסול לכל עדות; דאי להרי"ף שפירש החשוד על העריות הבא על הערוה, הרי פסק בהדיא כרב ששת דפסל, ואי לרש"י הרי הוא ז"ל כתב (כו ע"ב) כשר לעדות דבעינן רשע דחמס, וכיון דקיימא לן דלא בעינן רשע דחמס כמו שנתבאר בסימן זה (סע' ג), ממילא אידחי רב נחמן וקיימא לן כרב ששת דפסל. וברגיל בעריות וקול יוצא עליו וכו' להרי"ף ורש"י כשר הוא לשאר עדויות, שהרי לא הזכירוהו בגמרא; ולהרא"ש, כיון דפסק כרב נחמן נמי כשר הוא, ולענין עדות אשה לכולי עלמא נמי מיפסיל למאן דפסק כרבי מאיר, דסבר שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. אבל בהא איכא לספוקי אי מיפסיל דוקא לאפוקי או אפילו לעיולי כפי חילוף הגירסאות שכתבתי".

למסקנתו: אדם שבא ממש על הערווה – שכך פרשו רש"י והרי"ף את הסוגיה – לכולי עלמא פסול לעדות, כיוון שהרי"ף פסק כרב ששת שפוסלו, ורש"י ביאר את רב נחמן לפי מאן דאמר שבעינן רשע דחמס – דעה שנדחתה להלכה, וממילא הלכה כרב ששת. גם לשיטת הרא"ש, הרי רב נחמן שהכשיר לא הכשיר אדם שבא ממש על הערווה, אלא רק באדם שיש קול עליו, וממילא אדם זה פסול לכולי עלמא. אך באדם שרק יצא עליו קול לכולי עלמא כשר, שלרי"ף ולרש"י הגמרא מעולם לא דיברה עליו ולא פסלתו, ולרא"ש נחלקו בזה האמוראים ואף הוא פסק כרב נחמן, שמקל.

כל זה לעדות סתם, אך לעדות אישה גם לרב נחמן פסול, וממילא הדבר תלוי במחלוקת הגרסאות, בין רש"י שפוסלו רק לעדות גירושין לבין הרא"ש והרי"ף שפוסלים אותו גם לעדות קידושין.

הרמ"א (בשו"ע חו"מ סי' לד סע' כה) פוסק: "וכן אין נפסל על קול וחשד בעלמא, כגון מי שחשוד על עריות, שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם, וקול יוצא עליו, כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה". אם כן, לדעתו חשוד שרק קול יוצא עליו כשר לעדות אך פסול לעדות אישה, ולא חילק בין גירושין לקידושין. ומקורו בטור, שלא חילק ביניהם ופוסל בשניהם. וכן מפורש ברמ"א (אה"ע מב, ה) - ופסול לעדות אשה, בין לענין קידושין ובין לענין גירושין.

לשאלתנו, באדם שידוע שחי חיי אישות עם נשים מחוץ למסגרת נישואין, פשוט שיש חשד שעבר על איסורי נידה, וכן יש חשש שבא על גויה ועל פנויה ללא מטרת נישואין, ולכן נחשב כחשוד על העריות. וכיוון שלא עשה תשובה על כך, ייפסל לעדות אישה לכולי עלמא.

² יש לדון אם נפסל מדאורייתא או מדרבנן. אמנם הבא על הערווה פסול מדאורייתא, אך באדם שבא על נידה או גויה פסק המרדכי (סנהדרין סי' תרצה): "הלכה כרב ששת, כך פסק רב האי גאון ופסל מועלין בשבועת ממון ובשבועת שווא ובועל ארוסתו בלא כתובה ובועלי נדות או נכריות", וכן פסקו שאר הגאונים. והביאו ה"בית יוסף" (טור חו"מ סי' לד סע' כה), וכתב עליו: "ובועל ארוסתו – נראה דמדרבנן הוא דמיפסיל, אלא אם כן היא נדה". ואם כן מפורש ב"בית יוסף" בהבנת המרדכי שבועלי נידות פסולים לעדות מדאורייתא, כיוון שבאו על הערווה. ונראה שכך סובר גם לגבי בועלי גויות. אך ה"דרכי משה" (שם) חולק עליו בעניין בועלי גויות, וכתב: "ולי נראה דהוא הדין בא על הגויה לא מיפסלי רק מדרבנן, דהא אינו אלא גזירת בי"ד של חשמונאי". ואם כן הן לשיטת ה"בית יוסף" והן לשיטת הרמ"א ב"דרכי משה" בועלי נידות פסולים מדאורייתא, ונחלקו רק לעניין בועלי גויות.

אמנם ה"חתם סופר" (שו"ת אבה"ע ב סי' קטו) הקשה על המרדכי, מדוע בועלי נידות פסולים רק מדרבנן, והרי עברו על איסור כרת מדאורייתא; ותירץ שהמרדכי סובר כר"ן, שמחלוקת רב ששת ורב נחמן היא כמחלוקת אביי ורבא בשאלה אם צריך רע לשמים ורע לבריות או מספיק רע לשמים, ולכן הבא על הערווה – שפוגמה בביאתו – הוא אף רע לבריות; אך אם בא על אשתו נידה אין פוגמה בכך, ולכן נחשב רק כרע לשמים ואין בכך פסול מדאורייתא. ואם כן נראה שהוא סובר שלמרדכי גם בועלי נדות פסולים מדרבנן.

הסמ"ע (שו"ע חו"מ סי' לד, ס"ק ד) הביא דברי המרדכי להלכה וכן את מחלוקת ה"בית יוסף" וה"דרכי משה" לעניין בועלי גויות אם פסולים מדאורייתא או מדרבנן, אך לא דן כלל בבועלי נידות. משמע שפשיטא שפסולים מדאורייתא.

אמנם אם מדובר באדם שמקפיד על הלכות נידה, אבל עובר על תקנת חכמים שפנויה לא תטבול (כמבואר בשו"ת הריב"ש סי' תכה). והאישה איננה גויה, עובר הוא על איסור "בא על פנויה", ולדעת הרמב"ם (אישות פרק א הל' ד) יש מקום לומר שעבר על איסור קדשה מדאורייתא.

הנפקא מינא אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן היא שבפסול מדרבנן מצינו מחלוקת לגבי סוג העבירה: לשיטת התוספות, בעל ה"עיטור" ורבנו ירוחם (הובאו ב"בית יוסף" שם) רק מי שעבר עברות דרבנן שיש בהם חימוד ממון פסול, ואילו לשיטת הרמב"ם והטור גם בעברות ללא חימוד ממון פסול מדרבנן. השו"ע (חו"מ סי' לד סע' ג) פסק שבכל עברה מדרבנן פסול מדרבנן, והרמ"א הביא את דעת החולקים שיש אומרים שרק בחימוד ממון. ועיין ב"פתחי תשובה" (שם ס"ק ז), שהביא שיטה שלישית בשם ה"פרי מגדים", שכתב שלרמב"ם רק עברה מדרבנן שיש בה מכת מרדות פסול לעדות, ולא כל עברה מדרבנן (כמו שבדאורייתא רק עברה המחייבת מלקות פוסלת לעדות מהתורה).

אם כן בחשוד על עריות אין בכך חימוד ממון, ולשיטת הרמ"א לא ייפסל. אך נראה יותר לומר שבחשוד על עריות לכולי עלמא ייפסל, שהרי לא גרע מאוכל נבלות לתיאבון "שכפין ואכיל וכפין ויעיד עדות שקר", ונחשב לחימוד ממון (ולכן פסול מדאורייתא). וגם כאן יצרו שולט בו, שהרי לשיטת הרי"ף אנו פוסקים כרב ששת, שלא חילק בין יצרו תוקפו בעריות לבין שאר איסורי דאורייתא. הרא"ש אמנם פסק כרב נחמן, אך מטעם אחר (שמדובר רק בחשוד וכדלעיל), וגם לא חילק בין יצר העריות לשאר יצרים, ואם כן לא גרע מאוכל נבלות לתיאבון, שנחשב לחימוד ממון.

אמנם יש מקום לחלוק ולומר שגדר חימוד ממון הנצרך על מנת לפסול בעברות דרבנן איננו כולל כל עברה שיש בה יצר (כפין ואכיל כפין ויעיד עדות שקר), אלא דווקא עברות של ממון ממש פוסלות. כן משמע מלשון "חימוד ממון" וכן משמע מלש' הרמב"ם (עדות פרק י, הל' ד)  ש"רשע דחמס" היינו שלוקחים ממון שאינו שלהם. ו"חימוד ממון" בעבירות דרבנן הוא בהתאמה ל"רשע דחמס" דאורייתא.

נפקא מינה נוספת לשאלה אם נפסל לעדות מדאורייתא או מדרבנן יש בשאלה אם צריך הכרזה, שהרי באיסורי דרבנן צריך הכרזה, כמבואר בשו"ע (שם סע' כג).

אמנם גם בזה יש מקלים לדון, כיון שמצינו כמה מחלוקות אחרונים בדין הכרזה על פסולי עדות מדרבנן.

א. הרמב"ם כתב (עדות פרק יא, הל' ו), שהצורך בהכרזה בפסולי דרבנן הוא משום תקות לקוחות, שלא ידעו בפיסולו ויחתימוהו כעד. לפ"ז פסק הרדב"ז (שו"ת ג סי' תתקפג), שדין הכרזה הוא דוקא בעדות ממונות שיש הפסד לציבור, אך בעדות איסורין אין צריך הכרזה, שאין הפסד לקוחות. ואם כן אולי יש לדמות עדות על קידושין לעדות איסורין.

עיין עוד ב"ברכי יוסף" (שם), שרצה לחדש שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים; שלרמב"ם אכן הטעם משום תקנת לקוחות, ורק כשיש תקנת לקוחות צריך הכרזה. וכן דעת ה"נמוקי יוסף" (סנהדרין, ה ע"א בדפי הרי"ף), שאיכא דאמרי שהטעם שצריך הכרזה הוא משום פסידא דלקוחות, וכן כתב בסוגיית המלווה בריבית (בר ביניתוס שם ד ע"ב), שהסיבה שפסול לעדות מדרבנן צריך הכרזה היא משום תקנת לקוחות, לכן שם במקום שאין טעם זה פסול ללא הכרזה. אך בהמשך דבריו כתב תירוץ אחר, שלאותה עדות שנפסל בשבילו (עדות הריבית) פסול ללא הכרזה. ולטעם זה משמע שלפסלו לעתיד צריך הכרזה, ואין חילוק בין מקום שיש תקנת לקוחות או לא. ועיין שם ב"ברכי יוסף", שמביא את דעת התוספות (סוף פרק הכונס), הרשב"א (בתשובה) והר"ן, שנוקטים שתמיד צריך הכרזה – גם במקום שאין תקנת לקוחות. וכן כתב שייתכן שהדבר אינו תלוי במחלוקת ראשונים, ואף הרמב"ם יודה שאמנם הטעם משום תקנת לקוחות, אך חז"ל לא חילקו ותמיד צריך הכרזה.

ב. חילוק נוסף הביא בשו"ת המהרי"ט (וכן הובא ב"פתחי תשובה" שם), שכתב שהסיבה שצריך הכרזה היא משום שאנשים אינם מודעים לאיסורי דרבנן, ואז אין מחזיקים אותו לרשע וימסרו לו עדויות ולכן צריך הכרזה. אך באיסורי דאורייתא, אפילו בלי מלקות כולם יודעים שהוא עובר עברות ואין מוסרים לו עדויות. לכן לשיטתו לא רק באיסור דאורייתא ללא מלקות אין צורך בהכרזה, כיוון שידוע איסורו, אלא גם באיסור דרבנן המפורסם לכול, כגון הבא על הפנויה, פסול גם ללא הכרזה. ועיין ב"ברכי יוסף" (שם) וכן ב"משנה למלך" (שם) וב"פתחי תשובה" (שם), שהביאו אחרונים שחולקים על דברי המהרי"ט הנ"ל.

לכן בכל מקרה לכתחילה אין למסור עדות לאדם שכזה, כיוון שנראה שלכולי עלמא הצורך בהכרזה איננו תנאי לפסול אלא עצם העברה היא הפוסלת, למרות שלמעשה איננו פוסלים אותו עד שניידע את הציבור בהכרזה. והדבר כלול בדינו של הרמב"ם (הובא לקמן), שכתב שאין לתת עדות לכתחילה לאדם ששם עצמו רשע, אף שאיננו נפסל על-פי דבריו ובית-הדין לא קיבל את עדותו, מהטעם שאנו יודעים שהוא רשע.

כמו כן נראה שכל הדיון בשאלה זו, אם הפסול הוא מדאורייתא או מדרבנן, וכל הנפקא מינות שיוצאות מכך הן רק ביחס להגדרתו כפסול עדות, אך לעדות אישה שכתבתנו לעיל לכולי עלמא הוא נאסר, כיוון שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. אם כן ניתן לומר שאין זה משנה אם העברה היא מדרבנן או מדאורייתא, ובכל מקרה אם חשוד על הדבר הזה לא יעיד עליו.

³ ויש לדון כיצד ידוע שאדם זה חשוד על העריות, שהרי אם יש עדים שהעידו עליו בבית-דין שבא על הערווה (דבר שסביר שלא קרה בנדון דידן) הריהו פסול לכל העדויות, כמבואר בראשונים וב"בית יוסף". אך אם אין עדים על הדבר אינו נפסל. ובפרט לשיטת ה"תומים" (שו"ע חו"מ סי' פז סע' כז), שיש גזרת הכתוב שעד ייפסל דווקא אחרי פסק דין על-פי שני עדים, וכל זמן שאין פסק דין – אף-על-פי שאני יודע שהוא רשע, איננו נפסל. ואם יהיה אחר-כך פסק דין ייפסל למפרע. עיין גם ב"קהלות יעקב" (סנהדרין סי' ז).

אם ידוע על ידי קול שיצא עליו, ואפילו הקול הוא קול שאיננו פוסק – כמבואר בסמ"ע (שו"ע חו"מ סי' לד ס"ק סא) – הרי נחשב רק לחשוד, שכשר לעדות אלא שפסול לעדות אישה, ואפילו לעדות קידושין, כמבואר ברמ"א.

יש שכתבו שעד שמפורסם הדבר שהוא רשע פסול לעדות גם אם לא נתקבלה עליו עדות בבית-דין, כיוון שבדבר שהוא בפרהסיא והכול יודעים עליו אין צריך עדות – ה"אחיעזר" (ג סי' כה), וכן הובא ב"משפט ערוך" לגרז"נ גולדברג; ואם כן, אם מעשיו מפורסמים לכל ייתכן שפסול לכל עדויות.

אם ידוע לנו על מעשיו מפי עצמו, ידוע הכלל ש"אין אדם משים עצמו רשע", וכן נפסק בשו"ע (שם סע' כה). ולכאורה היה מקום לומר שכשר לעדות, אלא שכתב הרמב"ם (טוען ונטען פרק ב הל' ג) שאין עושים אותו עד לכתחילה, ופסק כמוהו הרמ"א (שם). וביאר הש"ך שהכוונה שאין מייחדין אותו לעד לכתחילה.

כל זה בעדות קידושין, ובדרך-כלל עד הקידושין הוא העד החותם אף על הכתובה, אך אם העדות היא על הכתובה בלבד ולא על הקידושין – הרי זו עדות על ממון, ואם כן אינו נפסל על עדות זו בחשד בלבד, אלא אם כן יש עדות שבא על הערווה. אך אם ידוע לנו ממנו שעשה מעשים אלו או שהדבר מפורסם לכולם, ואיננו רק קול, לכתחילה אין לעשותו עד אף בכתובה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר