שנת תשפ"ד| שבת פרשת שמיני

חמדת השבת: בפרשת מצוות מרור בזמן שהמקדש קיים

ל' יום קודם החג ראוי לעסוק בענייני הפסח. ברוך ה', יש דברים רבים להודות עליהם השנה, וזכינו לניסים רבים. ובכל זאת, מבחינות מסויימות הטעם הדומיננטי השנה הוא טעם המרור, לפיכך נעמיק בהכרת המרור.

בהקשר של שעבוד מצרים והגאולה השורש מ.ר.ר מופיע שלוש פעמים בלבד: בתחילת ספר שמות (א יד) נאמר "וימררו את חייהם בעבודה קשה". בציווי על קרבן הפסח (שמות יב ח) נאמר הציווי היחיד על אכילת מרור: "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו". בהקשר של פסח שני נאמר שיש לקיים את הדין הזה גם בפסח שני (במדבר ט יא) : "בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלהו".

הגמרא (פסחים דף קכ ע"א) מבינה מכאן שיש הבדל בין המצה והמרור: המצה מוזכרת פעמים רבות, וביחס לליל פסח נאמר גם "צלי אש ומצות" (שמות יב ח), ושוב "בערב תאכלו מצות" (שמות יב יח). לעומתה, לכאורה חובת אכילת המרור נעשית רק כרוכה יחד עם בשר קרבן הפסח.

וכך פוסק הרמב"ם:

אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת: לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים, ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח  (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יב)

אך ניסוח הגמרא מעניין. בגמרא נאמר "בזמן שיש פסח – יש מרור, ובזמן שאין פסח – אין מרור". לפי הרמב"ם זה לא עניין של 'זמן' שיש פסח, אלא כאשר אוכלים את הפסח יש להוסיף לפסח מרור. ואם אין פסח – אין מצוות מרור!

בהמשך הגמרא מובא לימוד: "כל ערל לא יאכל בו" – בו (בפסח) אינו אוכל, אבל אוכל במצה ומרור. לכאורה הכוונה היא שערל (וכן טמא) מחויבים לאכול מצה, ונאמר "מרור" אגב הזכרת המצה. 

בילקוט שמעוני על פרשת בא נאמר שאם אין מצה ומרור, מקיימים את המצווה על ידי אכילת קרבן פסח בפני עצמו, שנאמר "יאכלוהו". המדרש ממשיך ואומר שכשם שבלית מצה ומרור מקיימים את המצווה באכילת פסח, כך גם בלית פסח מקיימים מצווה באכילת מצה ומרור.

הרמב"ם גורס את הברייתא להיפך, ואומר שבצד השני נאמר שאדם 'אינו' יוצא ידי חובה במצה ומרור ללא הפסח.

אך היראים (סימן צד) פוסק שבזמן שהמקדש קיים יש מצווה לאכול מצה ומרור, גם ללא הפסח. אחרונים (אבני נזר אורח חיים סימן תקלד, חידושי הגר"ח פסחים דף צא, ביאורי הגרי"פ עשה מז-מט) מוכיחים שגם רש"י ותוספות מסכימים עם היראים. 

אם נסכם, המחלוקת יוצאת כך:

לכולי עלמא, בזמן הזה מצוות אכילת מרור היא מדרבנן.

לכולי עלמא, עיקר מצוות אכילת מצה היא יחד עם קרבן הפסח.

ישנה מחלוקת אם מי שמנוע מאכילת הפסח (טמא, ערל וכד') בזמן שבית המקדש קיים מצווה לאכול מרור. לפי הרמב"ם מצוות אכילת מרור לעולם מתקיימת רק יחד עם אכילת הפסח. לפי רש"י והיראים יש מצווה לאכול מרור בזמן שהמקדש קיים, גם אם אין לאוכל אפשרות לאכול את הפסח. 

על פניו דברי הרמב"ם מסתברים. מובן שהמרור משלים את קרבן הפסח. אילו הייתה שיטה שהייתה אומרת שיש מצווה באכילת המרור בפני עצמו אף אותה ניתן להבין. אך מדוע שתהיה מצווה לאכול מרור כאשר המקדש קיים, גם אם המרור אינו נאכל עם הפסח?

אין ספק שהמרור נועד להזכיר את "וימררו את חייהם". מדוע חשוב להזכיר את מירור החיים שעשו לנו המצרים? אפשר לומר שאם לא נעריך את גודל המצוקה, לא נוכל להעריך את חשיבות ההצלה.

אך נראה שיש כאן דבר נוסף. אנו צריכים להבין שהפסח, המצה והמרור – כולם הגיעו מהקב"ה. המרור אינו רק הדבר ממנו ניצלנו, אלא הוא עצמו חלק מתהליך הגאולה. גם הוא חלק מהתכנית האלוקית. יש כאן אתגר גדול – לדעת לשמוח גם בחלק המר שהקב"ה מפיל בחלקנו, ובמירור שהוא מאפשר לגויים לעולל לנו.

הרמב"ם מבין שאין משמעות לאכילת המצות ללא הפסח. הפסח מסמל את זה שהקב"ה פסח, איך שהוא ריחף על בתי בני ישראל ולא איפשר למשחית לפגוע בעם ישראל. בד בבד עם חווית מציאות אלוקית קרובה כל כך אפשר לצפות ממנו גם לאכול את המרור.

נראה שרש"י והיראים בסך הכל מרחיבים את הדברים מעבר לאכילה עם הפסח, לאכילה בנוכחות מקדש בעולם. כאשר יש מקדש, המציאות האלוקית כאן עמנו, אנו יכולים לאכול את המרור תוך הבנה שזו חלק מהמורכבות של החזקת המציאות האלוקית כאן עמנו. אך בלית מקדש הציפיה הזו אינה סבירה. הקב"ה אינו דורש ממנו להיות בחווית ריחוק ממנו, תוך כדי אכילת מרורים בלב שלם. לכן כיום אין מצווה מן התורה לאכול את המרור (כמובן שאנו שואפים לעמוד ברף הגבוה הזה, ולכן עם ישראל, דרך חז"ל, בוחרים לקבל את מצוות אכילת מרור גם כיום. אך המצווה אינה מן התורה, שכן לקב"ה אין דרישה שכזו ממנו). 

אם כך, המחלוקת אינה כה גדולה: כל הראשונים מסכימים שאכילת מרור מקבלת את משמעותה הראויה כאשר מעריכים את המרירות שהקב"ה מביא עלינו תוך כדי חווית הקרבה האלוקית. לפי הרמב"ם זה מתממש רק אם אוכלים את המרור ממש יחד עם המצה, ואילו לפי רש"י והיראים די בחווית הקרבה האלוקית בעצם קיום המקדש בישראל.

שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ולהתנחם מן המרורים ששבענו השנה.
 

ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר