שנת תשפ"ד| שבת פרשת בחוקותי

שו"ת במראה הבזק: הלנת המת או קבורתו הזמנית ופינויו לאחר זמן

מלבורן, אוסטרליה       Melbourne, Australia                
תמוז תשע"ו 

שאלה
למרבה הצער אירעה לאחרונה תאונה איומה שבה נהרג אדם. התאונה התרחשה ביום חמישי בבוקר. רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום שישי הצלחנו לשחרר את הגופה ולהעבירה לחברה קדישא. המשפחה החליטה לקבור את המת בישראל, כיוון שכל חייהם חלמו לעלות לארץ. ההתארגנות להטיס את כולם אורכת זמן – עד יום רביעי. הלוויה התרחשה בישראל אחר הצהריים ביום חמישי, שבוע שלם לאחר הפטירה.

החברא קדישא כאן (ובמלבורן) בנו קמרון תת-קרקעי והוא זמין לשכן את הגופה במצבים כאלה שיש המתנה ממושכת לפני הקבורה.

הקמרון התת-קרקעי בנוי במכוון כדי לתפקד כקבורה. זה מאפשר לקבורה להתקיים בהקדם האפשרי, תוך הימנעות מבעיות הלנת המת (כאשר התחלת ה'שבעה' תהיה תלויה בכוונה מראש באשר למועד הפינוי המת במהלך השבעה או אחריה).

הלכתי הביתה ללמוד את הלכות אבלות בשלחן ערוך ובספרי הלכה שונים שיש לי.

בחזון עובדיה (חלק א) של הרב עובדיה יוסף התייחס ל'חרדת המת' כאשר המת מוצא מהקבר במהלך השנה הראשונה. נראה כי כל הוראותיו לגבי שאלות של פינוי הקבר מדברות על פנוי אחרי י"ב חודש, אך לא מפורש שקודם זמן זה אסור לפנות, אבל בעיניי הדבר כמעט מפורש.

אולי החמצתי משהו אך לא מצאתי את נושא 'חרדת המת' בשלחן ערוך. מהיכן זה הגיע? השערתי היא שזה על פי תורת הסוד. כמה משקל יש לזה?

אם הבנתי את הרב עובדיה נכון, אפשר היה להגיע למסקנה שפינוי המת בשנה הראשונה גרוע יותר מהלנת מת ממושכת.

זה יוביל אותנו למסקנה שלעולם אסור לנו להשתמש בקמרון, אלא עלינו להשאיר את הגופה במקרר ולשמור עליה.

החברה קדישא שלנו והחברה במלבורן משתמשות בקמרון באופן קבוע.

האם השימוש בקמרון זה הוא מותר, מומלץ או אסור?

אני רוצה להעלות את הדבר ולשנות את המנהג הנוכחי רק אם יש סיבה משמעותית לעשות זאת. 

תשובה
מותר לקבור את המת על מנת לפנותו, וניתן לפנותו לאחר מכן בין בתוך שבעה ובין לאחר השבעה, ובפרט אם מפנה אותו על מנת להעלותו לארץ ישראל.

הרב עובדיה יוסף דן בחזון עובדיה (אבלות חלק א דיני פינוי המת מקברו)¹ במקרים שהמת לא נקבר על מנת לפנותו או שאין ודאות שכך נעשה, ועל כן יש ספק אם אכן מותר לפנותו, כגון אם מותר לפנות אישה מקברה כדי לקבור אותה ליד בעלה (האם זה נחשב כמו 'קברי אבותיו', שלשם כך ניתן לפנות), וכן אם יש להאמין לעד אחד (המקרה שם הוא שכך העידה אימו של הנפטר) שהמת נקבר על מנת לפנות. הרב עובדיה יוסף צירף בכל אחד מהמקרים כמה טעמים להתיר את הפינוי. אחד הטעמים הוא שיש סוברים שלאחר שנתעכל הבשר אין איסור לפנות את המת², ולכן פסק בשני המקרים שמותר לפנות לאחר י"ב חודש, שאז כבר נתעכל הבשר. אולם ברור שגם לדעתו מותר לקבור על מנת לפנותו, כשברור שעל מנת כן נקבר, ואז ניתן לפנותו בין בתוך שבעה ובין לאחר שבעה. 

להלן מפורטים המקורות בענין:

א.     אסור לפנות מת מקברו לקבר אחר³ מלבד במקרים מסוימים⁴.

ב.     כדי לקבור בארץ ישראל, וכן במקרה שקברוהו על מנת לפנותו (אפילו שלא לארץ ישראל), מותר לפנות את המת⁵.

ג.      במקרה שמפנים מת מקבר לקבר (באופנים המותרים כמובן), מותר לפנותו אפילו תוך שבעה⁶.

ד.     לכן, נראה שראוי לקבור את הנפטר בקבר זמני על מנת לפנותו לאחר זמן – כדי להימנע מאיסור הלנת המת⁷ – ואחר כך לפנותו (אפילו תוך שבעה), ובמיוחד כאשר מעלים אותו לארץ ישראל⁸. לגבי אופן הפינוי – עיינו גשר החיים חלק א פרק כו סעיף ב.

ה.     סייג אחד יש להוסיף לאמור: בקבורה, זמנית כקבועה, מתחיל מטבע הדברים תהליך של ריקבון. פינוי המת לאחר שהתחיל התהליך וטרם שהסתיים (היינו טרם 'עיכול הבשר' המוזכר לעיל) יש בו ניוול וביזוי למת⁹ ולא רק 'חרדת הדין'. נדרשת אפוא הערכה של המציאות בכל מקום ובכל מקרה לגופו בנוגע למשך הזמן שלאחריו קיים חשש כזה.

אם יידרש פינוי המת מקברו הזמני לאחר זמן זה – מוטב לפנות את המת רק לאחר שאכן יתעכל הבשר¹⁰, או להותיר את הגופה במקרר, שבו נמנע כמובן תהליך הריקבון, עד להלוויה. הלנת המת שנועדה למנוע את ניוולו כאמור היא הלנה לכבודו, המותרת ללא ספק¹¹.

בהקשר זה יש לציין כי אמנם בחו"ל, במקומות שקוברים בארון וגם הוצאת המת מקברו והעברתו לקבורה במקום אחר נעשות בארון, חשש הניוול האמור פוחת, אך עדיין צריך לוודא שהארון אטום דיו כדי למנוע מריח הריקבון לצאת ממנו (ואם הנוהג הוא לנקב את תחתית הארון, לכאורה תנאי זה אינו מתקיים), שכן הוצאת המת – אפילו בארון – כשנודף ממנו ריח אינה לכבודו¹².

ומכל מקום אין בכך אלא כדי לפתור את הבעיה במקרה של העברת המת לקבורה במקום אחר בחו"ל, מה שאין כן אם מעבירים אותו לקבורה בארץ, ובארץ הנוהג הוא לקבור ללא הארון, הרי שכשיוציאוהו מן הארון יתבזה¹³.
_____________ 

¹ ובמקור ביביע אומר חלק ז יו"ד סימן לז (ותשובות נוספות בענינים אלה שם בסימנים לח–לט) וחלק י יו"ד סימן מז.

² בטעם איסור פינוי המת כתב הכלבו (סימן קיד, הובא בבית יוסף יו"ד סימן שסג): "אין מעתיקין ממקום למקום שהבלבול קשה למתים מפני שמתיראים מיום הדין" (ומכל מקום הכלבו עצמו הזכיר שם כמה אופני היתר – והם יוזכרו גם להלן והובאו גם בעוד ראשונים ושנפסקו גם הם בשלחן ערוך). וכתב על כך הנודע ביהודה (שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא יו"ד סימן פט): "ודאי דאחר עיכול הבשר ואז כבר פסק הדין ליכא בלבול". אומנם אחרונים רבים חלקו על הנודע ביהודה בענין זה (ראו בשו"ת שיבת ציון לבנו של הנודע ביהודה סימן סג שהאריך לחלוק עליו, ומכל מקום המעיין שם היטב יראה שאף שפקפק בראיותיו של אביו, מכל מקום עיקרו הוכחותיו שלו אינן שיש 'חרדת הדין' גם לאחר י"ב חודש, אלא שמכל מקום יש איסור בפינוי גם אז מטעמים אחרים, ובכללם משום כבוד המת ומניעת ניוולו, ועיינו מענין זה להלן). אך יש גם שהסכימו עימו, ויש שנראה שתלו את הדבר בעיקר בעצם חלוף פרק הזמן של י"ב חודש ולאו דווקא בעיכול הבשר. וראו בעלי תמר על הירושלמי מועד קטן פרק ב ד"ה אין מפנין; שו"ת עין יצחק חלק א יו"ד סימן לד. וראו בהרחבה על המחלוקת – ומדברי עוד פוסקים רבים שעסקו בה – בשו"ת מלמד להועיל חלק ב יו"ד סימן קיט; אגרות משה יו"ד חלק ב סימן קסא; ציץ אליעזר חלק ה סימן כ; יביע אומר חלק ז יורה דעה סימן לז אות ג; גשר החיים חלק א פרק כו סעיף א אותיות ט–י. כאמור, הרב עובדיה יוסף הכריע (ביביע אומר שם ובחזון עובדיה אבלות חלק א) שבמקום שיש ספק אם מותר לפנות, אפשר לצרף את דעות המתירים ולפנות את המת לאחר שהתעכל הבשר.

³ שלחן ערוך יו"ד שסג, א

⁴ עיינו גשר החיים חלק א פרק כו סעיף א המפרט את כל ההיתרים. וראו תשובות רבות בענין בשו"ת במראה הבזק: חלק ב תשובה צא; חלק ג תשובות סד, ע, עב; חלק ד תשובות קכב-קכג; חלק ה תשובות צה-צו; חלק ז תשובות פ-פא.

⁵ שלחן ערוך שם.

⁶ כך מבואר בשלחן ערוך יו"ד שעה, ג, והוא על פי הירושלמי מועד קטן ג, ה. גם מהאמור במסכת שמחות (י, ח, ראו להלן) עולה בבירור שהפינוי המותר הוא אף מיד לאחר הקבורה הראשונה, וכך מבואר גם מתשובת הרשב"א (חלק א סימן שסט) שנפסקה להלכה בשלחן ערוך (יו"ד שסג, ב).

⁷ שלחן ערוך יו"ד שנז, א

⁸ ובמסכת שמחות (י, ח) הובא מקרה דומה, שלרבן גמליאל היה קבר שאול ביבנה שבו היו קוברים את המתים וכך פוטרים את הרבים, ואחר כך היו מעלים את הנפטר וקוברים אותו בירושלים. ואם היו עושים כך על מנת לפטור את הרבים, על אחת כמה וכמה כדי להימנע מהלנת המתאו כדי לקוברו בארץ ישראל או בקברי משפחתו וכדומה.

⁹ עיינו רש"י סנהדרין מו ע"ב (ד"ה משום) שביזיון המת, שמניעתו היא טעם חובת הקבורה לאחת הסברות שם, הוא כשהוא נראה נרקב ונבקע. ובגמרא שם מז ע"ב אמרו לגבי הרוגי בית דין שדינם להיקבר בקברים המיוחדים להם, ולאחר ששהו בקבר זמן מה "הוו להו צערא דקברא פורתא" ואפשר לפנותם לקברי משפחותיהם, אלא שלמעשה חייבים להמתין עד לאחר עיכול הבשר "משום דלא אפשר", ופירש רש"י: "משום דנבקע כרסו ומסריח". ועיינו נודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן קסד) שעמד על ההבחנה בנוגע לפתיחת הקבר לצורך בין פתיחתו סמוך למיתה ולקבורה, טרם שהחל המת להירקב, לפתיחה לאחר מכן, שיש בה משום ניוול. ובשו"ת חכם צבי (סימן נ) ביאר גם הוא שבפתיחת הקבר יש ביזיון למת "שרואין אותו בניוולו", וכן בשו"ת ר' עקיבא איגר (מהדורא תניינא סימן יז) כתב בנדונו: "אלו נזכרו מיד בזה היה ספק עצום אם לפתוח הקבר... אבל בנדון דידן דאשתהי ב' שבועות דאפשר דשלטה בו רמה, וגם קרוב להסריח, יש לומר דזהו ניוול גדול, וקם הדין שלא לפתחו".

גם בגשר החיים (חלק א פרק כו סעיף ב) מבואר שאף כשמותר לפנות את המת יש להמתין, אם אפשר, עד לאחר עיכול הבשר, ומהמשך דבריו שם משמע שטעמו העיקרי הוא משום שטרם עיכול הבשר יש יותר ביזוי. ומתבאר מהמשך דבריו (שם סעיף ג אות ג, ועיינו ועוד שם באות ז) שבפתיחת הקבר לפני שהתחיל תהליך הריקבון אין משום ניוול (מעבר לניוול שיש בעצם הפתיחה, כפי שביאר שם, שהוא ניוול הקיים גם לאחר עיכול הבשר, והותר באותם מקרים שבהם מותר לפנות את המת).

לא ברור שהתנאי "על מנת לפנות" מתיר את ניוולו זה של המת. ובגשר החיים (חלק ב פרק כא סעיף ב אות ג) דן כיצד התיר את הביזוי שיש למת בעצם הפינוי (גם לאחר י"ב חודש) וכן דן אפילו במת שציווה לפנותו – איך התיר ציוויו את הדבר. ותירץ שכשנקבר המת על מנת לפנותו או שציווה לפנותו לאחר זמן – נחשב הקבר "אינו שלו", ולכן שייכת בו עדיין מצוות הקבורה במידה מסוימת, והפינוי הוא קיומה. אך מאחר שמטרה זו תושג גם בפינוי לאחר זמן, אין יסוד לומר שמשום כך יותר גם הניוול המתווסף כשהפינוי נעשה בשלב שבו גוויית המת נרקבת ומסריחה.

עוד חילק שם (אות ו) בין "ביזיון" הקיים בכל פינוי המת (והותר במקרים מסוימים) ל"ניוול" החמור יותר והקיים בעת שהגווייה נרקבת, ובכלל הראיות המסייעות לסברת הנודע ביהודה לחלק בין פינוי המת לפני עיכול הבשר לפינויו לאחריו הבעא גם חילוק לענין ניוול המת ששייך דווקא טרם עיכול הבשר.

ואמנם בשיבת ציון (סימן סג) הנ"ל מבואר שיש ניוול וביזוי גם בפינוי המת לאחר עיכול הבשר – ובכל אופן מצאנו שיש אופנים שפינוי המת מותר – אבל ברור מכל מקום (ואף מדבריו משמע) שהניוול גדול הרבה יותר כשהפינוי נעשה בשעה שבשר המת מצוי בתהליך של ריקבון, ומה גם שאפילו אם נניח שדעת השיבת ציון היא שיש להשוות את הפינוי בעת שהגווייה נרקבת לפינוי לפני התחלת תהליך הריקבון או לאחר סיומו, מכל מקום אף אם חששו לסברא זו לחומרא – עדיין אין זה אומר שיש לסמוך עליה גם לקולא ולהתיר את הפינוי גם בעת שגופת המת נרקבת ומסריחה (וגם אם נאמר שאפשר להתיר את הפינוי למרות זאת, מכל מקום פשוט שאם אפשר למנוע ביזוי זה על ידי הותרת המת במקרר עד לשעת ההלוויה – מוטב לנהוג כך ואין בכך אף משום הלנת המת, וכדלהלן).

בענין זה יש לציין לתשובת הרשב"א (חלק א שימן שסט) שהוזכרה לעיל, שמבואר מדבריו שבמקום צורך אכן מותר לפנות את המת גם סמוך לקבורה הראשונה ואף שהחל כבר תהליך של ריקבון, אלא שדבריו אמורים בפינוי שאינו מבוסס רק על תנאי בעת הקבורה אלא גם על ציווי מפורש של המת (בסוף התשובה הזכיר גם את ההיתר של 'תנאי', אבל זה לכאורה רק לגבי עצם הפינוי ולא לגבי פינוי בשלב הריקבון). ועוד, אמנם עולה מדבריו היתר כנ"ל אבל בה במידה ברור מדבריו שאין הם אמורים אלא כשאכן לא הייתה אפשרות אחרת ושגם במצב זה יש לעשות כל מאמץ, לרבות נתינת סיד על גופת המת כדי שיתעכל הבשר מהרה ורק אחר כך יפנוהו, כדי שהפינוי לא ייעשה בעת שמתחולל תהליך הריקבון, וקל וחומר אם אפשר להשיג מטרה זו באמצעות אחסון הגופה בקירור.

(ואמנם האגרות משה הנ"ל [יו"ד ב סימן קסא] צידד בסוף התשובה שנתינת הסיד האמורה ברשב"א אינה משום איסור שיש בפינוי המת בעודו נרקב ומסריח, אלא משום שבפועל אי אפשר לפנותו כך, היינו שהדבר בלתי נסבל מצד המתעסקים בו, ונראה מהכתב סופר [יו"ד סימן קפג] שגם הוא הבין כך, אבל סוף כל סוף אי אפשר להכחיש שיש בכך גם ניוול וביזוי שלכל הפחות חובה להימנע מהם אם הדבר אפשרי).

נציין גם לדברי שו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קפג הנ"ל) שצידד שפינוי המת משום שנקבר על תנאי וכדומה אסור כל עוד לא התעכל הבשר, מחמת הניוול (ומשמע שאם טרם החל הריקבון מותר מכל מקום), אך לקברי אבותיו – מותר. ייתכן שלדבריו הוא הדין גם בפינוי לארץ ישראל, עיינו שם בהמשך דבריו שיש משמעות קצת שפינוי זה שווה בדינו לפינוי לקברי אבותיו. ומכל מקום גם אם נאמר כך, עדיין ברור שאם אפשר לפנות בלי לנוול את המת, היינו על ידי שמירתו במקרר, עדיף לנהוג כך.

¹⁰ ההנחה היא כאמור שבדרך כלל לאחר י"ב חודש התעכל הבשר. מכל מקום הדעת נותנת שגם כאן אם ההערכה היא שהבשר התעכל קודם לכן – אפשר יהיה לסמוך עליה ולפנות את המת קודם לכן בתנאים האמורים לעיל (וכדינו של הפינוי לאחר עיכול מזורז שנעשה על ידי נתינת הסיד, כמבואר בתשובת הרשב"א שהוזכרה לעיל).

¹¹ סנהדרין מז ע"א; שלחן ערוך יו"ד שנז, א.

גם הלנה כדי להביא את המנוח לקבורה בהלוויה מכובדת בנוכחות בני משפחתו, בארץ ישראל או בקברי אבותיו, מותרת מטעם זה. השתתפות הקרובים היא ההיתר "לכבודו" המפורש בגמרא ובשלחן ערוך. הלנה לצורך הבאה לקברי אבותיו או לארץ ישראל מותרת, ובהכרח שנחשבת "לכבודו", כפי שעולה מהמנהג הפשוט של הולכת מתים לקבורה בקברי אבותיהם ובארץ ישראל הנהוגה החל מימות אבותינו, הגם שהייתה כרוכה בעיכוב של ימים רבים, כמתואר בתורה בענינו של יעקב אבינו; עבור לאחר מתן תורה וציוויה על איסור ההלנה – בתקופת חז"ל, כמבואר במועד קטן כה ע"א, בכתובות קיא ע"א ובקידושין לא ע"ב, אף שהדרך ארכה בזמנם ימים רבים; ועד ימינו אנו.

לכן אין חובה להסתייע בפתרון של קבורה זמנית. אך מכל מקום גם פתרון זה אפשרי. לעומת זאת, כשפתרון זה עלול להביא לניוול המת, לא זו בלבד שההלנה תהיה מותרת אלא שאף תהיה מחויבת.

ובהקשר זה יש להוסיף ולחדד כי בגמרא (סנהדרין מו ע"ב) דנו שמצוות הקבורה, וממילא לכאורה גם איסור ההלנה, עצמה היא כדי למנוע את ביזיונו של המת (והובאו לעיל דברי רש"י שם שבזיונו הוא כשנרקב לעיל כול). ואמנם ההלכה היא שאין אנו דורשים 'טעמא דקרא' ומחדשים על פיו הלכות, ועל כן לולא שהיה לנו מקור מפורש להיתר הלנת המת לכבודו לא היינו יכולים לחדשו מעצמנו, אבל לאחר שמצאנו היתר זה בחז"ל (וכנראה הבינו שאין האמור בנוגע לכבודו של המת בגדר 'טעם' בלבד של מצוות הקבורה ואיסור ההלנה, אלא הוא גדרו ומהותו של האיסור), אנו רשאים להוסיף ולומר כי במקרה שהקבורה המיידית דווקא היא שתביא לניוולו של המת, בעת פינויו לאחר כמה ימים, ואילו הלנתו במקרר תמנע זאת, הרי שאין כבודו של המת רק דוחה את איסור ההלנה או מתיר אותה, אלא שאותו טעם עצמו שמחמתו אסורה ההלנה בדרך כלל (וכאמור אין זה 'טעם' בלבד אלא זהו גדרו של האיסור) מחייב את ההלנה במקרר במקרה זה ואוסר את הקבורה הנעשית על מנת לפנות לאחר כמה ימים.

אמנם בתשובות והנהגות (חלק ג סימן שע) צידד שאם יש עיכוב בקבורת המת מוטב להניחו בינתיים בארון – ומדבריו משמע שאפילו מחוץ לקרקע – מבמקרר, משום שהדבר נחשב קצת כקבורה ומועיל לנשמת המת. ובחשוקי חמד (עירובין מד ע"א) כתב גם הוא כעין זה. אלא שבתשובות והנהגות שם הציע להניחו בארון "עם בשמים מיוחדים" שימנעו את הריקבון והסירחון בעת פינוי המת אחר כך, וספק אם עצה זו אכן מעשית.

¹² בשו"ת חכם צבי (סימן נ) הנ"ל, בדברו על ביזיון המת בפתיחת הקבר "שרואין אותו בניוולו", חילק בין מת הנתון בארון שאין רואים אותו למת שאינו נתון בארון. גם בשו"ת פרי השדה (דייטש, חלק ד סימן נו אות ג) התנה את פינוי הנפטרת שבנדונו בהיותו בארון "לא יצטרכו לראות נוולותה", וכך הורה גם בשו"ת יד יצחק (גליק, חלק ג סימן רצה).

גם בגשר החיים (חלק א פרק כו סעיף ב אות ב) כתב שכשהמת קבור בארון מכוסה– אין ניוול, אך הוסיף שבתנאי שמדובר "בארון מכוסה ואינו מסריח".

תשובות והנהגות הנזכר בהערה הקודמת עמד (כפי שנראה מהעצה שכתב, כנ"ל) על שאלת הקבורה הזמנית והפינוי לאחריה על הצורך, גם אם המת נתון בארון, שגם לא יורגש ניוולו של המת על ידי ריח הריקבון. ולענין זה עיינו בתשובת הרשב"א שהובאה לעיל בהערה 9 ובדברי האגרות משה (שהובאו שם) בענינה, ובמה שכתבנו לעיל (שם).

¹³ ואין לומר שבמקרה כזה יקברוהו בארון: א. איננו יכולים לוודא שכך אכן ינהגו, בפרט שהחברא קדישא בארץ מקפידה מאוד על מנהגי הקבורה; ב. השינוי משאר מתים אינו כבודו; ג. באופן זה אפשר שיפסיד את המעלה של קבורה באדמה ממש – מעלה הקיימת בארץ ישראל במיוחד. הרמב"ן הביא בתורת האדם (שער הסוף – ענין הקבורה) מצוואתו של רבי המובאת בירושלמי "שתהא ארוני נקובה לארץ", וביאר שאין הכוונה לנקב בעלמא אלא "שיטלו הדף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצווה". אחר כך הוסיף: "ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחוצה לארץ", וכך הביא הטור (יו"ד סימן שסב). את המנהג בארץ לקבור ללא ארון כלל (מלבד בקבורת חללי צה"ל, שבה יש טעם מיוחד לקבור בארון, ואכמ"ל) ולא להסתפק בנטילת הדף התחתון, וכל שכן לא בנקב בלבד, אפשר היה אמנם להסביר כנובע מטעמים מעשיים – היינו כיוון שנושאים את המת לקבורה במיטה ולא בארון, שלא כנהוג בחו"ל (ובענין זה עיינו אריכות דברים בגשר החיים חלק ב פרק ז) ממילא אין טעם לקבור בארון ולהסיר את הדף התחתון – אך מכל מקום נהגו כך גם במתים המובאים בארון מחו"ל. אפשר שטעמו של דבר הוא שלא לשנותם משאר המתים, ואפשר שהוא סלסול יתר שנהגו במעלה זו של קבורה בקרקע עצמה, ודברי הרמב"ן שמהן עולה שעלה על הדעת שמעלה זו קיימת רק בארץ – יש ללמוד מהם שעל כל פנים בארץ מעלה זו יתרה, מה שמתאים גם לעצם המעלה של קבורה בארץ ישראל, שדרשו לגביה בכתובות (קיא ע"א): "וכפר אדמתו עמו" (ואכמ"ל בביאור הטעם, לפי זה, למנהג הקדום שהיה גם בארץ לקבור בארון – עיינו בבית יוסף יו"ד שם, ועיינו שו"ת שמחה לאיש יו"ד סימן א, שמדבריו עולה ביאור מדוע דווקא בדורות קודמים ואצל צדיקי עליון הייתה ההקפדה על קבורה בארץ ממש פחותה).

וממילא יש לומר שהלנתו במקרר שתחסוך את הצורך לקוברו בארון שלא כנהוג בארץ עדיפה ונחשבת 'לכבודו'.

פרט נוסף שיש לתת את הדעת עליו הוא שגם אם קרובי המנוח הם כהנים, הם רשאים להיטמא לו אף בקבורה השנייה, אם מראש נקבר על דעת לפנותו. אבל היתר זה הוא דווקא בעוד הגופה שלמה, ולכן אם יש מקום לחשוש שבעת פינו המת כבר אינו שלם (בשל התהליך הטבעי של הריקבון), לא יהיו רשאים קרובים אלה להיטמא לו (עיינו שו"ת רשב"א חלק א סימן רצב, שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשלב, רמ"א יו"ד שעג, ו).  

ארץ חמדה – קישור לשו"ת במראה הבזק באתר

ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך:  info@eretzhemdah.org

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר