שנת תשפ"ג| שבת פרשת תצוה

חמדת השבת: טלטול דבר מאוס בשינוי

בשבועיים האחרונים למדנו על ההיתר לטלטל דברים מאוסים בשבת. היתר המכונה בגמרא ובפוסקים 'גרף של רעי'.

התנא רבי נחמיה מחמיר מאוד בענייני מוקצה. הוא סובר שאסור לטלטל כל דבר שלא מיועד לשימוש כרגע, ביום השבת. הגמרא (שבת דף קכ"ד ע"א) שואלת: אם כך, כיצד מפנים את הצלחות מהשולחן בסוף סעודת השבת, הרי הן לא עומדות לשימוש כרגע (ומדובר במצב בו אין בכוונתו לשטוף את הכלים בשבת). הגמרא עונה שרבי נחמיה מודה להיתר של גרף של רעי, ומכיוון שהצלחות מונחות על שלחן האוכל, סביבו המשפחה מתקבצת, רף הדחייה נמוך מאוד. לא נעים לשבת מול שאריות האוכל. לכן גם רבי נחמיה מודה שמותר לפנות את השלחן בשבת.

אחד הלומדים אמר לי שהדברים מזכירים לו משנה שעוסקת בהסרת שאריות מהשלחן, וממה שזכור לו יש לטלטל את השאריות בצורה עקיפה, בניגוד למה שאמרתי.

אכן יש אמת בדבריו. המשנה (שבת פרק כא משנה ג) מביאה מחלוקת בית הלל ובית שמאי מה עושים בסוף הארוחה בקליפות ועצמות שנותרו על השולחן. בית הלל אומרים שניתן להאכיל את השאריות הללו לחיות, ולפיכך אינן מוקצה (כפי שלמדנו בעבר), ולכן מותר לטלטל אותן כרצונו. בית שמאי חולקים ואומרים שהשאריות הן מוקצה, ואסור לטלטל אותן. אם הוא רוצה לפנות אותן, הוא יכול להרים את השלחן (או את הטבלה – המשטח של השלחן היושב על רגליים נפרדות) ולהטות אותו וכך הקליפות יפלו (לחילופין – לנער את המפה). 

השולחן ערוך פוסק לקולא כבית הלל, אך מציין שבית הלל דברו רק על שאריות הראויות למאכל בהמה. שאריות שאינן ראויות למאכל בהמה אכן יהיו מוקצים. לכן השולחן ערוך מבחין בין שאריות הראויות למאכל בהמה, אותן אפשר להרים ולהזיז כטוב בעיניו, ובין שאריות שאינן ראויות למאכל בהמה, שבמקרה זה עליו להרים את השלחן (או הטבלה או המפה) כולו ולהפיל ממנו את השאריות. 

הרשב"א מקשה על המשנה: מדוע בית שמאי מתירים להסיר את השאריות, אפילו בעקיפין. הרי זה מוקצה! הרשב"א עונה שמדובר בשאריות מאוסות, שהן גרף של רעי. אם כך חוזרת השאלה: מדוע בית שמאי אומרים להרים את השלחן, הרי מותר לטלטל גרף של רעי! 

האליה רבה מסיק מכך שגם אחרי שהתירו לטלטל גרף של רעי, כלומר, דבר שלא נעים לשהות במחיצתו, עדיין ישנה עדיפות לטלטל אותו בצורה עקיפה ככל הניתן. 

בשבוע שעבר עסקנו בשאלה אם יש הבדל בין הפיכת דבר למאוס, לבין הבאת אורחים אל הדבר המאוס כדי ש'נזכה' להיתר של טלטול 'גרף של רעי'. דבר מאוס הנמצא בחדר שהמשפחה אינה נמצאת בו. האם מותר להזמין לשם אורחים כדי להצדיק את היחס אליו כ'גרף של רעי'? למעשה השולחן ערוך פוסק שהדבר מותר בהפסד מרובה בלבד. אך עמדנו על שיטת הרמב"ם, האומר שאין הבדל בין הפיכת דבר למאוס והתקרבות שלנו אל הדבר המאוס ובכך אנו מקנים לו דין של גרף של רעי. מדוע? מפני שגרף של רעי הוא באמת מוקצה. הוא מוקצה שמותר לאדם לטלטל בנסיבות מסוימות. הבריסקאים היו אומרים שההיתר הוא בגברא, ולא בחפצא. כלומר, הוא נותר מוקצה, ואף על פי כן נוצרו נסיבות המתירות את הטלטול של המוקצה. אם כך, אומר הרמב"ם, אם חז"ל אסרו יצירת 'גרף של רעי', כוונתם שאסור לייצר את ההיתר. מה לי אם הפכתי את החפץ למאוס יותר, או שקירבתי את עצמי למשהו המאוס כבר? בשני המקרים יצרתי את ההיתר של 'גרף של רעי'. כאשר חז"ל קבעוש אין לעשות גרף של רעי לכתחילה, כוונתם הייתה שאסור לי לייצר בכוונה תחילה את ההיתר, בין אם יצרתי אותו על ידי הזזת החפץ או האנשים.

דברי האליה רבה והרשב"א מובנים יותר במסגרת זו. אילו הגרף של רעי היה חדל מהיות מוקצה, היה מותר לטלטל אותו כרצוננו. אך מכיוון שהגרף הוא מוקצה, גם אחרי שחז"ל מתירים לטלטל אותו, נכון להחמיר, ולטלטל אותו בצורה עקיפה ככל הניתן. 

יש לציין שהגרש"ז דוחה את הדברים הללו מן ההלכה. נשים לב לניסוח של הגרש"ז: הוא אומר שאמנם אסור ליצור מצב של 'גרף של רעי', אך אחרי שהוא נוצר, אין עניין להחמיר ולטלטל את ה'גרף' בעקיפין. כלומר: אמנם היתר 'גרף של רעי' הוא היתר תלוי מצב (ולא היתר שמוחק את מעמד החפץ כמוקצה), אך כאשר הוא נוצר, אין עניין ולא יהיה זה נכון לטלטל בעקיפין. יש לטפל בלכלוך בצורה ישירה ויעילה ככל הניתן. 

יתרה מכך אומר המגיד משנה: האם יש מקום לקנוס את מי שמייצר את ה'גרף של רעי' לכתחילה ולאסור על הטלטול? המגיד משנה דוחה את המחשבה הזאת, מכמה סיבות. המרכזית שבהן היא זאת: היתר טלטול גרף של רעי מבוסס על איזון בין שני צדדים: מצד אחד – חשיבות גזירת חכמים האוסרת לטלטל מוקצה. מנגד – כבוד שבת וכבוד האדם. מכיוון שחז"ל הכריעו שהפגיעה בכבוד שבת בצורה כל כך משמעותית דוחה את איסור מוקצה, ממילא אסור לנו להחמיר ו"לוותר" על ההיתר. מעת שחז"ל מתירים לנו להסיר את הדברים הדוחים מעל פנינו, מעתה חובה להסיר אותם, וכך להציל את כבוד השבת. 

דברי המגיד משנה מזכירים לנו שבהקשר של השבת פעמים רבות מה שניצב לפנינו אינו 'היתר' ו'קולא', אלא יחס נכון. פעמים רבות יש מתח בין איסורי השבת, ובין כבוד השבת. כאשר חז"ל מכריעים שצד אחד מכריע, גם אם הצד הזה מקל עלינו, אל לנו לראות בכך קולא, אלא חובה לכבד את השבת בכל מאודנו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר